זה דיויד בואי?

עד היום דורון ואני צוחקים על זה: "תגיד, זה דיויד בואי?" שאלתי אותו. ובאותו רגע נולדה חברות. דורון מצידו, לא שוכח להזכיר לי את השאלה הבנלית שלי במסדרון המגורים הצבאי, שם נפגשנו. ברור ש "Let's Dance" זה בואי. נו?

היינו בני 20, שנינו קשתים, הוא כזה שחי בחופש ללא מגבלות ואני כזה שחי במגבלות ומחפש את החופש, משוחחים על הכול, אי שם ליד רמאללה, בבסיס צבאי של חיל האוויר, מוקפים ב 200 בנות ו 2000 ערבים.

דורון, הוא חבר נפש, כזה שמוצאים פעם בחיים, לפעמים גם זה לא. את דורון שיתפתי בנמוכים שבמעשיי, בשמחות, בבנות וברגעי החולשה.

דורון הוא חתיכת טיפוס. כזה שרואה אופטימי, לא נותן משמעות לכל דבר, מסתכל על זה כמו מה שקרה ולא על הסיפור או הדרמה, איש של שיחה, צחוק, מתפלמס על החיים, אוהב, איש של נשים ונאהב.

כל פעם שאנחנו מדברים, משהו בנקודת המבט הקלילה הזו על החיים, נותן לי עתיד חדש.

ממש כמו אז בבסיס הקטן של חיל האוויר,אני מוצא את עצמי מספר לו דברים על עצמי שאפילו אני מסתיר ממני או מקומות שאני לא מצליח בהם. אני אפילו מסכים שהוא יצחק עליי על החולשות שלי. ויותר מכול, אני מוכן להקשיב לדורון (ותמיד יש לו מה לספר), וללמוד. אני בחופש להיות אישי, אני ישיר, והוא מוכן להקשיב וגדל.

דורון בא לביקור של שבועיים. הוא גר בשנים האחרונות בארה"ב (סיפור לפעם אחרת) דנה, הבת של, הולכת לאוניברסיטה פה בארץ.

ממש לפני שהוא נסע הוא השאיר לי הודעה שעשתה לי טוב בנשמה. "גם לי היה כיף איתך, דורוני. איזה כיף שיש לנו אחד את השני
גם אני אוהב אותך".

ותודה לדיויד בואי.