תפריט
ואני שומע את זה ואומר לעצמי באותו רגע "אני לעולם לעולם לא אקח סיכון. כי אחרת אני עלול לפגוע במישהו או לאכזב, כי אם יקרה משהו אני או מישהו קרוב לי לא יעמוד בזה". אז ככה חייתי את חיי, ואם אני אקח סיכון וילך עם זה, אני אאבד את מה שיש. יש לי את המישהי שאני דלוק עליה ואני לא אסתכן ואציע לה שום דבר כי אם אקח סיכון, "אני אולי אאבד הכול או היחסים שיש ביננו ואני לא אעמוד בזה", ושהייתי עם הרבה אופציות והיה צריך להפוך אותן למניות ולבקש מהמנכ"ל לעשות את זה, העדפתי לחכות קצת, לשאול בנחמדות ולהתחמק ובלבד שלא לא אקח סיכון ויגידו לי לא ואז אני אצטרך לעזוב, או שהייתי צריך לקנות בית, העדפתי לא ללכת עם מה שאני באמת רוצה, ואפילו לא שיתפתי את אשתי כי אם אולי אפגע בה או אאכזב אותה ובעיקר..אותי.
וככה אני חי את חיי.
ואני עומד מול יאיר.. ואני נוכח לאימפקט על חיי, אני כועס, אני מדבר עם עצמי כל הזמן שיכול היה להיות ככה, ולמה לא עשיתי ככה.. ולמה אני לא אומר את הדברים על השולחן.
וקלטתי שיש לי ערכים ואינטואיציה ויש לי הכול ואני לא חי אותי באמת .. ואני משתף שהנה אני שם קו. "ואני בוחר באפשרות של היותי מישהו שחי את החיים עד הסוף".
ויאיר אומר לי "ההורים שלך חיים", "אז לך תשלים איתם", "יש לך סיפור או כעס או שיחה עליהם" האם אתה לוקח את זה על עצמך?
יום שבת..יומיים אחרי.. אני יושב עם הוריי ומספר להם מה שאני מספר לכם כרגע. ואני מסיים ואומר להם: אני רוצה שתדעו שאתם גידלתם אותי נהדר, וכל בחירה או החלטה שאני בוחר, זה שלי ולא קשורה לסיפור שלי, אני בן 46, והבחירות שלי הן שלי; ומהיום זו המילה שלי; אני חי את חיי עד הסוף.
ואבא שלי פתאום נפתח "אתה יודע, פתאום אני שואל את עצמי מאיפה היה לי את האומץ בלי משפחה, בלי מישהו שיתמוך בי, ככה לעזוב את העבודה הבטוחה באלקטרה ולפתוח עסק עצמאי, ולקנות מחרטה חצי שנה מראש, ובכלל לא היתה לי עבודה". ופתאום האיש הזה שתמיד נראה לי שמרן וזהיר ופחדן – יכולתי לראות בו משהו חדש. הוא ממשיך ואומר לי "ואני גאה בזה שנתתי לך לנסוע לאן שרצית ושהיה לך רישיון, קיבלת את האוטו".
