יום ראשון, על אדי הדלק האחרונים, 19:12, אנחנו מגיעים לחוף פלמחים. חתונה. בדרך כלל חתונה זה בשבילי עונש. קודם כול, להגיע מוקדם הביתה, (במקרה הזה חופה מוקדמת) לנסוע "עם" הפקקים והכי גרוע מה לשים בשיק. לאחרונה, הפכתי ממש "חנווני" ואני בודק באינטרנט כמה נותנים, לאיזה סוג חברים ומי המשפחה. ובכלל למה אני חייב לאכול מנה שאני לא בחרתי אותה ולשלם עליה?
חודש מאי עם 3 חתונות השאיר אותי…ככה. וגם ככה.
והנה ממש כמו שרשום בהזמנה, בשעה 19:32 בדיוק אני מצליח לשחרר את כל הדיבורים שלי בראש על חתונות. ואני נהנה. אלון וליטל מתחת לכיפת השמיים, בחוף הכי יפה בישראל, עם הים הכי כחול ודשא ירוק מסביב.
מתי בפעם האחרונה הייתי עם גיא (סאן) ונישנשנו את מנות הפתיחה מכל דוכן אפשרי או מתי עמדנו אל מול השקיעה ודיברנו וצחקנו על העולם.
ובעצם פתאום סאן הזכיר לי שהוא אוהב את החתונות של משפחת צוקר-מינצר ואלו החתונות היחידות שהוא מוכן לבוא (טוב לא חוכמה ריבה התגרשה בהצלחה והתחתנה עוד יותר בהצלחה, שלוש פעמים…). ושתיתי ורקדתי.
ואז הגיעה הפמיליה המורחבת, היה קפוא, וצחקנו, והמלצר הביא לנו כל הזמן תה חם עם נענע, היה אוכל, וצחקנו ובעיקר צחקנו.
וואלה. חתונה כהזדמנות. תודה לאלון וליטל וריבה ובאני ורנה וטלי. תמשיכו להתחתן.
תגיד תודה.