תפריט
"הלו" אני עונה לנייד "שלום מדבר כאן משה". "מי?" "משה, אתם חיפשתם אותי", "אהה.. בטח בטח משה, שמי פיני", "כן" עונה משה "איזה פיני" ולוקח אותי 28 שנים אחורה.
אבל ממש לפני זה אני מוצא את עצמי עם תיק גב בשערי התיכון בשכונה…יושב על הספסל, מסביב תזזית ואני מבסוט. עוד כמה דקות אני נכנס להופעה של יובל שהיא גם בחינת הבגרות שלה. לפני כמה (וכמה) שנים ואני בתיכון, בחוג תאטרון של תיכון-חדש. ומשה (וואי ברח השם משפחה) האושיה, היה הבמאי. וממה אני מתרגש? אני זוכר שמשה לקח אותנו לכפר נוער בדרום, של בנים ובנות בשיקום, וגיא ואני שמשחקים עבריינים צעירים, מתחברים עם החבר'ה שם. "אתה רואה" מציגה בפניי אחת הבנות את הזרוע. "זה מאהבה" ואני רואה צלקות לאורך היד. וזה נשאר.
בן-סימון (עכשיו נזכרתי.. משה בן סימון!) פתחת לי צוהר לעולם של אהבה לבמה ושל הבנה שתאטרון זה גם להכיר אנשים אחרים וגם להיות בעולם שלהם. והשארתי אותי עם חווית נעורים ובגרות של אדם.
"משה.. מייד אספר לך מי אני, התקשרתי פשוט להגיד לך תודה". שתיקה. אתה היית הבמאי שלי בתיכון, מתי? אהה.. במחזור הראשון, ואני קולט שמשה מתרגש אהה.. אתה וגיא ז'.. בטח.. אז.. וואו.. תודה לך.. ואני משתף אותו על שבאתי להצגת הבגרות של יובל, הבת שלי ונזכרתי בו, ולקחתי הזדמנות להתקשר ולהודות. אני מסיים את שנת הלימודים… תתקשר אליי אולי נשב כמה מאיתנו יחד.."
.. המופע של קרן ויובל היה מעולה! תודה לך יובלי
